שאל אותי מישהו בפייסבוק:
"אני מנגן כמה שנים על פסנתר ואני עובד קשה מאד כדי להתקדם כל יום במשך כמה שנים יושב כמה שעות ומנגן , רוב חברים הסובבים אותי גם הם מגנים חלקם יותר טוב חלקם פחות טוב אבל ברור לכולם בשביל להיות טוב אתה צריך להתאמן בצורה מסודרת ועקבית ובמקביל זה מפתח אותך מוזיקלית ומעלה לך את המודעות לגבי היכולות שלך ומה שאתה רוצה להגיע מבחינת הנגינה שלך.
קראתי את המאמר שלך. הרבה ממנו עוסק בזה שאין קיצורי דרך, אתה צריך לתת מעצמך כדי להגיע למשהו. אחת התעלומות מבחינתי היא, שלא הצלחתי להבין כאלה שבאו ללמוד קורס בשירה ורוצים להיות זמרים .
ראיתי פער מאוד גדול אצל רובם בין היכולות שלהם לבין מה שהם באמת מסוגלים והם באיזו אופורייה שהקורס שהם לוקחים שעה בשבוע הוא באמת מה שיעשה את ההבדל ויקדם אותם הלאה.
השאלה היא, מאיפה זה מגיע בעיקר לזמרים,
ולא לנגנים שיודעים שיש להם דרך ארוכה וצריך ללמוד כל יום ואולי עוד עשור או שניים כדי שהם באמת יהיו במקום שהם רוצים להיות מבחינת היכולות שלהם."
קראתי ושקעתי במחשבות.
המצב שהוא מתאר הוא נכון ברובו, ורבים מגיעים לשיר ללא הכשרה, או שמבקשים כמה שיעורים, או "טיפים" כדי לשיר טוב יותר, וכבר עולים לבמה, כבר מקליטים, נכנסים לתחרויות שונות, ו-מתאכזבים...
נגנים הם אחרים לגמרי, כמובן. כל מי שמכיר נגנים שרואים את עצמם כשואפים להיות מקצועיים, יודע על השעות הרבות שהם משקיעים בנגינה יום-יום, במשך שנים, ועד כמה זה קשה לקבל הכרה ולהתקדם בתחום המוזיקה.
אז למה זה כך?
התשובה מורכבת.
שירה היא חלק מהגוף והנפש שלנו
שירה היא התנהגות טבעית לכל בני האדם מגיל ינקות ממש, כי הקול נמצא בנו והוא חלק מהגוף והנפש שלנו.
לעומתו, כדי ללמוד כלי נגינה אחר על האדם לצאת החוצה מעצמו ולהתחבר לכלי זר לגופו, להבין את מהותו, ולהתאמן הרבה מאד כדי "לאלף" אותו ולהפוך אותו כאילו היה חלק ממנו. אבל למרות הכל, הוא תמיד יישאר מחוץ לגוף.
כילדה ניגנתי גיטרה במשך שנים רבות, ולפעמים הייתי הולכת לישון עם הגיטרה שלי, כשהיא חבוקה בזרועותיי...זה היה חלק מהתהליך שלי להפוך אותה לחלק ממני.
אם כך, כיוון שטבעי לנו יותר לשיר מאשר לנגן, השירה מגיעה בקלות רבה יותר לרוב בני האדם. זו עובדה פשוטה שחשוב לזכור.
שירה היא גם צלילים וגם מילים
דבר נוסף שמבדיל את הקול משאר הכלים הוא ששירה איננה רק צלילים מוזיקליים, אלא גם מילים, והן מביעות את הרגשות דרך קשת של צבעים שאין בנמצא אצל כלי הנגינה האחרים.
אל תבינו אותי לא נכון – כדי לנגן היטב, על הנגן להצליח להעביר צבעים ורגשות רבים יחד עם הצלילים שהוא מפיק. אבל הצליל הוא המולך כאן, וללא הצליל הנכון, המשוכלל והמיומן, כל ההבעה של הנגן לא שווה בעצם.
לעומת זאת, יש זמרים רבים שהקול שלהם ניחר, צרוד, מייבב מדי, מאונפף מדי, ועדיין הם מעבירים דרכו קשת רחבה של רגשות דרך הצלילים שהם מפיקים.
בשירה הקלאסית כל זה אינו תקף כמובן, כי איכות הצליל נמדדת בדיוק כמו אצל שאר כלי הנגינה, ובנוסף יש את חשיבות ההבעה דרך הטקסט.
אבל בשירה הפופולרית שנהוגה כבר כמה עשרות שנים בעולם המערבי, אין לכך חשיבות ממשית.
קחו לדוגמה את זוכה פרס הנובל הנוכחי – בוב דילן...האם מישהו יכול לתאר את הקול שלו כ"יפה"? כ"מיומן"? כ"עשיר בגוונים"? אני מהמרת שאין אחד כזה...
מקשיבים רק למה שנמצא על-פני השטח
הטעות של רבים ששואפים להיות זמרים היא, שהם מקשיבים לזמרים שהם מעריצים, ושומעים במודע את מה שנמצא על פני השטח, כלומר את איכות הקול עצמו.
הם אינם יודעים שהחוויה שלהם כמאזינים מורכבת מרבדים עמוקים פי כמה, בהם הזמר מעביר את רגשותיו בדרכים מסוימות שידועות בד"כ רק למי שאוזניו מאד-מאד מיומנות להבחין בהן.
וכשאין מודעות, נוטים להיתפס למראה העיניים, או במקרה זה האוזניים, ולעשות החלטות שגויות לגבי ההגדרה "מהי שירה טובה".
אז אם נחזור לבוב דילן, כדוגמה כמובן, זמר שאיננו מודע ישמע את הקול המאנפף, את השירה הלא-מדויקת לעתים, ומסיק מכך ש"אם הוא יכול, גם אני יכול".
מה שהוא אינו שומע, זה את יכולת ההבעה הרגשית של דילן, את המודעות לכל מילה שהוא מוציא מהפה, את הבניה של השירים מבחינת הסיפור, את הנוכחות המגנטית של אדם חכם מאד שיודע לבטא את חוכמתו והשקפת עולמו העמוקה דרך הצלילים שיוצאים מפיו ומגרונו.
ההסתכלות הזו של תלמידי שירה רבים, וכאלה שרוצים להיות זמרים גם ללא לימוד, מחלישה מאד את כוח הרצון שלהם ללמוד לעומק, להתאמן ולהתגבר על קשיים רבים בדרך להפוך להיות זמר טוב ומיומן.
הם אינם רואים את האתגרים הרבים שזמר טוב אמור להתמודד איתם, ולכן אין להם את התמריץ העז שמאפיין נגנים כדי להתאמן הרבה ולהיות מעולים בתחומם.
זוהי אשליה כמובן.
יש משפט שאומר ש"איננו יודעים את מה שאיננו יודעים, עד שאנחנו יודעים אותו"(פראפראזה שלי). אם אינני יודעת מה דורשת שירה באמת טובה, איך אדע לשאוף להיות טובה בכך? איך אדע מה משמעות "להיות טובה"?
כשהשאיפה נמוכה, גם אופן הלימוד הוא ברמה נמוכה.
התפקיד של מורה לפיתוח הקול הוא להנחות את התלמיד, בהדרגה, לראות מה האפשרויות שיש בקול שלו, לחשוף בפניו את מה שלא ידע שיש בו, ולעודד אותו להתאמן הרבה מאד כדי להגיע למיצוי היכולות שלו.
יש הרבה סיבות למה חשוב ללמוד פיתוח קול כדי לשיר טוב יותר, אבל בעיני זו אחת הסיבות החשובות והמרכזיות ביותר, שמהן נובע כל השאר.
אז מה דעתך? האם זה מרגיש לך נכון? אשמח לקרוא תגובות.
אשמח גם אם תשתף אחרים במדיה החברתית.
