Cathrine Sadolin היא מורה לפיתוח קול וחוקרת קול שהקימה בי"ס משלה בדנמרק - Complete Vocal Technique. בהרצאה שהתקיימה בדצמבר 2017 היא נתנה הרצאה מעניינת מול קהל המשתתפים, שעניינה אותי מאד, ועל כך המאמר הבא.
אתחיל בכך שהיא אומרת כאן הרבה דברים נכונים ומוכרים לי, ועם רבים מהם אני מזדהה.
הדבר שהכי דחף אותי ללמוד את העובדות המדעיות, ואז ללמד אחרים אותן הם בדיוק הדברים שהיא מדברת עליהם – חוסר ההבנה של הפעולות שעשיתי כששרתי, השימוש בדימויים שמתחפשים לעובדות, לאמונות לעומת עובדות (הקישור מוביל למאמר שכתבתי על הדימויים בשירה, על היתרונות והחסרונות בשימוש בהם).
היא מדברת על המצב בו "כל מורה הוא אי מבודד"...רבים מאתנו מכירים את ההרגשה הזו. בארץ אפילו לא הצלחנו ליצור איגוד של מורים לפיתוח הקול, למרות ניסיונות של רבים וטובים לארגן מפגשים הדדיים להחלפת מידע ותמיכה מקצועית, שוב ושוב. זה לא מתרומם ליצירת משהו קבוע ונשארנו די מבודדים. למה בעצם?
היא מדברת על ה"סודות" של מורים שונים שתמיד הצחיקו אותי...מורים שמפרסמים את עצמם באינטרנט (למשל) עם "שיטה ייחודית שפיתחתי שתביא אותך לביצוע מושלם של צלילי הראש שלך תוך 20 דקות"!
היא מדברת על הצורך של זמרים ללמוד עם מורה מסוים רק כדי שיוכלו לספר שהם לומדים אצלו, כיוון שהוא מפורסם ונחשב בחוגים אליהם הזמר רוצה להתקבל, כמו במחזות זמר בניו-יורק. קראתי על הרבה מקרים כאלה, וזמרים פשוט נכנעים ולומדים אצל מורים שאינם אוהבים ללמוד איתם. זה מאד מצער ופסול.
מדענים משתפים פעולה, נפגשים בכנסים, כותבים מאמרים ביחד, משתפרים. למה אנחנו לא נוהגים כך? למה חילוקי הדעות כה רבים אצל זמרים?
היא מדברת על פירוק הקול לגורמים כדי ללמוד על הפעילויות השונות שאפשר לבצע ולהגיע לסגנון אינדיבידואלי שמבוסס גם על ידע. זה, לעומת גישה שמכוונת להסתכל על הקול כשלם.
ג'ו אסטיל (Jo Estill) גם היא ניתחה את הפעולות השונות הנדרשות כדי להפיק גוונים ואיכויות שונות, ואני נוכחתי שהדבר קידם מאד את רמת הביצוע וכן את רמת ההוראה שלי.
היא מזכירה מיתוסים רבים שאינם נכונים ע"פ הגישה המדעית, אבל יש דבר שאינני בטוחה בנכונות דבריה והוא הצורך ב-cool-down. היא נותנת השוואה לפעולת היד בכתיבה מאומצת, וכשמתעייפים – פשוט מפסיקים לכתוב ונחים.
אבל אם שירה דומה יותר לספורט תחרותי, הרי שבסיום ריצה מאומצת יש כמה דקות בהן האצן צריך להמשיך לרוץ כדי להוריד את רמת המאמץ בהדרגה. כך גם מתעמלים בהתעמלות קרקע צריכים לבצע מתיחות איטיות בסיום האימון, כדי להוריד את רמת המתח בשרירים. כדאי לחשוב ולבדוק את זה עוד.
הבעיה שאני רואה בהרצאה הזו היא לגבי החלטות על טרמינולוגיה:
היא מטיפה לטרמינולוגיה משותפת לזמרים ולעולם השירה כדי לשפר את התקשורת וההבנה בין כולם.
זה מעלה את השאלה:
למה קתרין סדולין עצמה המציאה עולם מושגים משלה להפקות השונות, כך שהבדילה את עצמה מאחרים? כדי להבין את המושגים שהמציאה, על הזמר ללכת ולהשקיע הרבה כסף וזמן כדי ללמוד את אוצר המילים האישי שלה...
אני, למשל, עשיתי מאמצים גדולים להבין את ספרה ואת modes השונים עליה היא כותבת.
למשל: מהו curbing mode?
ניסיתי לבצע זאת ע"פ התיאור המילולי שלה בספר, אח"כ עם ההקלטות בדיסק המצורף לספר. מאוחר יותר הגיעו אורחים שונים לארץ המלמדים בשיטה זו, ועדיין לא הבנתי מהו הסאונד/אפקט/המסוים שהיא מכנה בשם זה, או אחר.
למה?
כי אלה בעצם שמות סוביקטיביים ולא מדעיים...
השאיפה שלה להגדיר כל סאונד בצורה מדעית ומדויקת ראוי לציון ולהכרה, אבל הבעיה נשארת:
מי יגדיר זאת? איך מגיעים להסכמה?
האם המדענים הם אלה שיגדירו איך הקול נשמע? האם יהיה זה מורה לפיתוח קול ש"ממציא שיטה" משלו?
ההרצאה מעוררת מחשבה, כמו כל הרצאה טובה.
בדיוק כמוה, גם אני הייתי רוצה ושמחה אם היינו מתקשרים בינינו במושגים זהים כדי להבין זה את זה טוב יותר, זמרים, מורים, קלינאי תקשורת, רופאים וחוקרי קול.
עדיין לא ברורה לי מה הדרך הנכונה.
דרוש ויתור על אגו כדי להסכים ולוותר על ההתעקשות לבכורה בנתינת שמות וכינויים לטכניקות והפעולות השונות של הפקת הקול.
מהכרות עם עולם השירה, אני רואה קושי גדול בכך, לצערי.
אבל עדיין אני אופטימית.
לסיום היא מציעה לעודד שיתוף פעולה בין מורים שונים ובינם לבין הזמרים, במקום תחרות בין כולם.
אני בעד!
מי עוד???
