בפורום של מורים לפיתוח קול באינטרנט ראיתי דיון בנושא והוא הזכיר לי עד כמה השאלה הזו מעסיקה אותי לעתים קרובות.
והתשובה אליה איננה חד משמעית.
נתחיל בכך שכל תלמיד הוא אדם שונה, בעל תחומי עניין שונים ויכולת למידה שונה.
יש כאלה שרוצים לדעת ולהבין כל דבר, ויש אחרים שזה משעמם אותם, או פחות אכפת להם לדעת את משמעות הטכניקה.
יש כאלה שעסוקים כל-כך בפענוח כל תרגיל וכל מרכיב שלו, עד שהדבר כמעט משתק אותם מעשיה והם עסוקים רק בחשיבה ובניסיונות פענוח הטכניקה.
יש אחרים שמתכנסים לתוך עצמם, או מעלים הבעה משועממת כשהמורה מתחיל להסביר את משמעות התרגיל.
מה עושים? עד כמה להסביר, אם בכלל?
אם נצליח לשמור על גמישות בגישתינו, נוכל להתאים את עצמנו לאופי התלמיד, לגילו ולנטייתו ללמידה.
בואו נראה אילו טיפוסים עיקריים מגיעים לשיעורי הקול:
המשועמם והלא-מעורב
תלמיד שאיננו מתעניין ממש במשמעות התרגיל או הטכניקה, ניתן לו מינימום מידע ונישאר עסוקים יותר בעשיה הפיזית. תלמיד כזה בהחלט יכול להיות כזה המעוניין רק בביצוע והוא מחפש להגיע לתוצאות מהירות בשירה, מבלי לחקור את הנושא ולהבין אותו לעומקו.
אין הדבר אומר שלא כדאי לערב את התלמיד בדרך אותה הוא עושה. רק ע"י התבוננות מדי פעם במשמעות התרגיל ובפעולות שנעשות בו, התלמיד יכול להגיע להכללה וליישום הנילמד בהמשך, כשיתרגל בעצמו.
תלמיד שלא עושה את הדרך הזו עלול להישאר תלותי לגמרי במורה שלו, מבלי יכולת להגיע לראיה רחבה יותר של פעולת השירה.
המפתח כאן הוא למצוא את המידה המתאימה של מידע לתלמיד כזה - מעט ומדויק, ורק מדי פעם.
המתעניין
תלמיד ששואל שאלות, כותב ומתעד את מה שקורה בשיעורים ובאימונים שלו - עלינו לתמוך בדרך זו ולעזור לו להתקדם לרמה גבוהה יותר מבחינת רכישת המידע.
נוכל להמליץ לו על מאמרים וסרטונים שיעשירו את הידע שלו, נענה לשאלותיו בשיעור ונעודד אותו להמשיך ולהתפתח כל הזמן.
אני מוצאת שאלה התלמידים שאני נהנית ללמד יותר מכל. אנו חולקים אהבה גדולה לשירה והתלהבות רבה בכל גילוי.
הסקרן האובססיבי
אבל כמו שהזכרתי קודם, יש גם את התלמיד ששואל ללא הרף, עד כדי מצב בו אינו מסוגל לבצע תרגילים בצורה שוטפת ומפריע ללא הרף למהלך השיעור עם שאלות הקוטעות את רצף העבודה. במקרה כזה נוכל לציין לתלמיד שהסקרנות שלו היא תכונה מבורכת, אבל שיש מידה מסוימת שמתחילה להפריע להתקדמות שלו.
אפשר לבקש ולהציע להרפות מהשאלות לתקופה מסוימת, ובמקום לחכות לשאלות התלמיד, ניתן ליזום תיאור והסבר קצר של התרגיל עם ציון המטרות שלו. ע"י אנו לוקחים את המושכות לידים ומראים לתלמיד שהוא יכול לקבל את המידע גם ללא יוזמה שלו, וכך לאפשר לו להתמסר יותר לתהליך העבודה.
הגישה האידאלית
הגישה האידאלית בעיני, אם יש דבר קרוב לכך, היא שעל התלמיד להיות מודע למה שהוא עושה.
אין הדבר חייב להתרחש מדי בהתחלת העבודה על טכניקה חדשה.
חזרה אחרי המורה מתוך חיקוי או לאחר הסבר קצר בלבד יכול להתחיל תהליך של למידה והבנה שמגיעה מבפנים, מתוך חוויית התלמיד.
בשלב הבא, לאחר ביצוע ראשוני, כדאי לבדוק עם התלמיד מה היתה החוויה שלו, מה הוא מזהה בפעילות הפיזית והתחושתית ומה הוא מבין (שכלית ותחושתית) מהתרגיל.
אני נוהגת גם לשאול אם התעורר דימוי או תמונה שמזכירים את התחושה שהתעוררה בזמן התרגיל. רוב התלמידים מזהים תחושות מוכרות מחייהם, כמו: "זה מזכיר לי זרימה של נהר שוצף/רגוע", "אני מרגישה כאילו אני שרה בתוך מערה עמוקה", "זה מזכיר לי תחושה של אנחת רווחה" וכו'.
אני מכוונת את התלמיד לזכור את התחושה ולבחור לחזור אליה שוב ושוב, כדי שתהיה לו נקודת התייחסות מוכרת אליה יוכל לפנות לעזרה כשיחווה בלבול או לא יזכור כיצד ביצע את התרגיל כשהצליח לבצע אותו.
רבים מדווחים שהם לומדים טוב יותר אם הם נעשים מודעים לדרך הביצוע שלהם.
חשוב להבין שזו בחירה בדרך עבודה מסוימת, וכל אחד מאיתנו יכול לבחור בה במודע.
ובאופן כללי, ההתעניינות של תלמידים במהלך השיעורים יכולה לגרום לנו, המורים, לשאול את עצמנו שאלות, לקרוא יותר, לחקור את הדברים ולהתפתח בהתאם. אנחנו יוצאים נשכרים מכך אפילו יותר מאשר התלמידים שלנו.
