מי מחליט על מי? / פרק 39 - "הקוראות בקול"

מה קורה במפגש בין מורה לפיתוח קול ותלמיד, בו כל אחד מהם רוצה משהו אחר?

האם ניתן לגשר בין הרצונות האלה?

עד כמה על כל צד להישאר קשוב ופתוח לצד השני, ועד כמה עליהם להתעקש על דעתם?

מזמינה להקשיב לפודקאסט השיחה של רותי חלבני ושלי. מתחת למאמר נמצא הוידאו של השיחה, וכאן ניתן להמשיך לקרוא.

הגיע ללמוד איתי תלמיד חדש שהתקשה להגיע לצלילים הגבוהים שלו בדרך משוחררת ובקלות.

הוא סיפר שבכל פעם שהוא שר צלילים גבוהים הוא נאלץ לצעוק כדי להגיע אליהם.

בקשתו היתה – לשיר צלילים גבוהים כך שיהיה לו קל יותר ויוכל גם להביע את עצמו בעדינות רבה יותר.

באבחון שעשיתי שמעתי וראיתי מתח רב בכל הפקת הקול שלו, מבחינת נשימה לא יעילה, החזקת גוף לא נכונה, מתח בלסת וחווית מאמץ כללית.

כמובן שהיה לי ברור שעלינו לעבור דרך מסוימת, שבה הוא ילמד לנשום באופן רגוע ויעיל יותר, להתנועע ולעמוד בדרך בריאה וטובה לו, ומשם נגיע בהדרגה להפיק קול בדרך קלה יותר.

היה לי ברור שהתהליך יקח לפחות שנה, לפני שיהיה הבדל משמעותי.

לאחר 3 שיעורים התלמיד שאל מתי יוכל לשיר כבר בגבוהים שלו בקלות.

עניתי לו בקצרה שיש לו דרך לעבור לפני שנוכל להגיע לשם, ונתתי כמה עובדות על הנושאים עליהם נצטרך לעבוד.

מיד לאחר מכן הוא עזב...

הוא הגיע עם מטרה ברורה שהוא מבקש להגשים מיד, ואילו אני – רוצה להעביר אותו תהליך ארוך שהוא לא מוכן לו.

הוא בוודאי יעבור למורה הבא/ה ויקווה שמישהו יתן לו "פטנט" (או "טיפ") כדי לעזור לו להתגבר על הקושי.

האם יכולתי לקצר לו את הדרך ולאפשר לו לחוות סיפוק מיידי?

האם הייתי אמורה לעשות זאת?

זו התלבטות שמורים רבים חווים אותה.

אבל השיחה הזו איננה רק למורים אלא גם לזמרים, כיוון שיש כאן, כמו ברוב המצבים - שני צדדים למשוואה.

בואו נתבונן בכך כזמרים

קרה לכם שהגעתם למורה לפיתוח קול עם רעיון מסוים לגבי הקול שלכם ושמעתם מהמורה דעה לגמרי אחרת?

למשל:

הסגנון הזה לא מתאים לך, את עדיין לא מסוגלת לבצע את זה מבחינה טכנית/רגשית, מאד יתאים לך לשיר בסגנון אחר.

איך הייתם מגיבים לסיטואציה כזו?

האם זה ערער את הביטחון במה שאתם רוצים?

האם נשארתם עם מורה כזו?

האם קיבלתם תובנות חדשות לגבי הקול והשירה שלכם?

האם הלכתם עם המורה הזו את הדרך שהתוותה לכם?

נתבונן מנקודת המבט של המורה

כשתלמידים מגיעים אלינו, המורות, הם לרוב יודעים מה הם רוצים ומבקשים לעבוד על סגנון ורפרטואר מסוים.

לעתים הם מגיעים בשלים ומכונים לאתגרים האלה, אבל לעתים הם רחוקים מאד מהמטרה שלהם, טכנית, רגשית ואמנותית.

האם זה נכון לאלץ או לנסות לאלץ את התלמידים ליישר קו עם דעת המורה?

האם זה יכול לתרום להם, או להזיק?

בתור מורות עלינו לשאול את עצמנו:

האם להקשיב לרצונו של התלמיד לגבי מה ללמוד בשיעורי פיתוח קול,

האם להחליט בעצמי, ביני לביני, בהתבסס על הידע שלי כמורה ?

מה יותר נכון, מה יותר חשוב, איך אני משרתת את המטרה של התלמיד בצורה נאמנה יותר?

איך להגיב כשתלמיד מבקש לעבוד על חומרים שלא מתאימים לקול שלו,

הן מבחינת רפרטואר והן מבחינת יכולת טכנית?

האם זה נכון לעודד תלמידים לחקור אזורים חדשים של הקול שלהם, למרות שהם לא ביקשו את זה?

מה עושים במצבים שהמרכיב האישיותי (לפעמים של המורה או של התלמיד) כמו הרצון לשלוט או חוסר סבלנות וחשש להיות במצב של אי ידיעה משפיע על מהלך השיעורים?

שליטה - מי מחליט על מי?

יש מצבים בהם ההמורה מרגיש צורך לשלוט ולאו דווקא בגלל טובת התלמיד.

למשל:

המורה נוטה לקחת את התלמיד לרפרטואר וטכניקה שהמורה מומחה בו, למרות שהתלמיד לא מעוניין בכך.

המורה רוצה להצטיין במה שהוא עושה ולכן הוא מנסה לכוון את התלמיד לכיוון זה.

יש מצבים בהם התלמיד לא מודע לרמה הנוכחית שלו ומנסה לנווט את השיעורים לפי החלומות שלו, מבלי לסמוך על דעתו המקצועית של המורה אליו פנה.

בואו ניזכר

מהן המטרות המשותפות למורה ותלמיד לפיתוח קול

• לשיר בלי מאמץ גדול

• להרחיב מנעד צלילים

• לבסס אינטונציה טובה

• לפתח את הרגיסטרים השונים

• לפתח קול ללא מעברים חדים

• לפתח סגנונות מוזיקליים שונים

• לשמור על בריאות קולית

• ללמוד להגיש שיר

• ללמוד להופיע

כל צד במשוואה מגיע מנקודת פרספקטיבה שונה.

למורה יש תלמידים רבים וראיה רחבה,

לתלמיד/ה יש לרוב מורה אחד לאורך זמן.

המורה מסתמכת על ניסיון עבר, עם יכולת אבחון טובה של זמרים שונים ועם ידע אנטומי ופיזיולוגי של מערכת הקול.

התלמידה מגיעה מהסתכלות סובייקטיבית על הקול שלה בלבד, על תחושותיה, מערכת ציפיות עצמיות, השוואה לזמרים שהיא מעריצה.

המורה מאבחנת את התלמידה בתחילה ובהמשך התהליך ויכולה לראות ולשמוע בעיות שהתלמידה לא מודעת אליהם.

היא מזהה בעיות עמוקות יותר שנמצאות מתחת לפני השטח ודורשות טיפול ראשוני לפני שפותרים את אותה בעיה ישירות.

התלמידה, לעומת זאת - מודעת רק לקצה הקרחון:

למשל - לזה שהיא לא מצליחה להגיע למנעד הגבוה שלה ונתקעת בפזמון;

או שהיא סובלת מפחדים לפני הופעה או אודישן, חווה חוסר אוויר וחוסר שליטה במצבים אלה.

היא מצפה שהמורה תמצא פתרון מקומי למה שכואב לה כרגע, מבלי לראות את התמונה הכללית.

המורה יודעת שכדי לפתור בעיות קוליות, צריך קודם לזהות אותן,

לדעת מה יכולות להיות הסיבות שגרמו להן

ואילו תרגילים יכולים לפתור את הבעיה כדי לקדם את התלמידה לאן שהיתה רוצה להגיע.

לפעמים מצבים כאלה יוצרים אי הבנה, אי הסכמה או חוסר תיאום ציפיות.

מה ניתן לעשות?

כמו תמיד - תקשורת טובה ופתוחה היא הגשר לכל אי הבנה וקושי בין בני אדם, בכל מצב.

למורים:

• מומלץ לשאול שאלות מכוונות כדי להבין מה רצונו של התלמיד

• לעורר מודעות עצמית פיזית ומנטלית גבוהה אצל התלמיד כדי לעבוד בשיתוף פעולה

• לתת הסברים פשוטים ולא ארוכים מידי

• לאפשר לתלמידים להרגיש שהם חלק מהתהליך

• לשאול את עצמם, שוב ושוב, אם טובת התלמיד מול עיניהם או טובתם (המורים) בלבד

כך יש סיכוי רב יותר שנצליח (המורים) לראות את טובתם מול עיניהם

ו"לגייס" אותם לשתף פעולה עם הדרך הארוכה עם סבלנות רבה יותר כלפי עצמם וכלפי התהליך.

לתלמידים:

• מומלץ להביע את רצונם, האמנותי והטכני, אבל במקביל לזכור שהיגיעו לאדם שהוא מומחה ולכן להישאר פתוחים וקשובים לדעותיו

• להיות ערניים כשמשהו מרגיש לא נוח מבחינה טכנית, לשאול על כך, לבדוק אם יש כאן סיכון

• לבדוק עם המורה איך ובאיזה אופן הם יכולים להתאמן בעצמם ולהמשיך להתקדם בהתאם לדרך אותה התווה המורה.

כך ניתן להגיע להתקדמות היעילה ביותר ולאווירה טובה ותומכת ללמידה והתפתחות.

רותי ואני, הקוראות בקול, שוחחנו על הנושא, ואני מזמינה להקשיב לווידאו כאן למטה

----------------------

חשוב לי לשמוע ולקרוא תגובות שלכם, לקבל שאלות ובקשות לגבי נושאים שתרצו שנעסוק בהם.

מוזמנים לעשות "לייק" ביוטיוב, אינסטגרם ופייסבוק

ולהירשם לרשימת התפוצה שלי (טופס בצד העמוד).

מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, הקוראות בקול, שעוסקת כמובן בנושאי קול ושירה.